אנחנו חיים בתקופה שבה מלים כמו: ‘העידן החדש’, ‘מודעות’, ‘טבעי’, ‘ריפוי עצמי’, ‘מדיטציה’, ‘דמיון מודרך’ ועוד… יותר זמינות לנו, ברורות לנו, טבעיות לנו, נוחות לנו.
אנחנו נחשפים לחוויות רוחניות. מחפשים אחר האושר, אחר הייעוד שלנו. מחפשים את עצמנו. יוצאים למסעות פנימיים.
אבל האם כבר יצאתן למסע מיוחד – המסע של עצמכן?
את המאמר הזה אכתוב בלשון נקבה, אבל הוא מיועד גם לגברים שלא חוששים לגעת במקומות הכי עמוקים של הנפש.
הן התורה של הרפואה הסינית והן היהדות-הקבלה, מתארים את היחסים שאמורים להתקיים בין ‘השמיים-האדם-והאדמה’. יחסים שמשתקפים אפילו בתוך גופנו הפיסי כמעין שלושה עולמות: החלק התחתון משויך לאדמה, האמצעי לאדם והעליון לשמיים. יחסים המשתקפים בשלוש נקודות דיקור שמטרתן לאזן בין שלושה עולמות אלה: Li8+9+10. יחסים המשתקפים במדיטציות ודמיון מודרך.
עולם השמיים, משם אנו מביאים את הקודים האנרגטיים, הביטוי של הרובד השמיימי. ההזנה הרוחנית שלנו. כוחה של המחשבה, הרעיון, היצירה.
עולם האדמה, החיבור שלנו לקרקע. השורשיות שלנו. ההזנה הגשמית. החיבור לחומר. לאמא אדמה. היכולת ליישם את הרעיון, את המחשבה. היכולת להוציא לפועל את השמיימי ולהביא את היצירה האנרגטית לכלל עשייה וביטוי.
והאדם כצינור, כלי קיבול, המחבר בין השמיים לאדמה. מביא לידי ביטוי את החיבור הכה עדין ועם זאת כה עוצמתי של הנפש עם הגוף, של האנרגיה עם החומר, של הגבוה עם הנמוך. ציר מרכזי יציב ומאוזן.
בחיינו אנחנו עוברות מסעות שונים בעולם השמיימי ובעולם החיים=אדמה. החיפוש העצמי / הרוחני המתרחש בעולם של ‘מעלה’. והחיפוש והצורך להביא את עצמנו לידי ביטוי בעשייה ויצירתיות בעולם של ‘מטה’.
אבל במאמר זה אני רוצה להכיר לכן עולם נוסף – את ‘העולם שמתחת’. העולם שמתחת לעולם החיים, מתחת לעולם האדמה. המקום בו תאבדו את הזהות העצמית שלכן, זו ששירתה אתכן עד כה. מיד עם הכניסה אליו, כמו תפקידו את תעודת הזהות שלכן בשער הכניסה. המקום שבו יתקלפו מעליכן כל השכבות, החיצוניות והפנימיות עד לליבה, ותהיו חשופות לגמרי ללא חומות הגנה. אפילו הצל שלכן לא יבוא לידי ביטוי. מקום בו הנפש שלכן תשוטט בתחושת חוסר אונים ותרגיש תלושה מכל אחיזה. מקום בו הנפש שלכן תיטלטל, תיחבט ותיזרק מצד לצד. מקום בו תתייסרו כמו שלא התייסרתן עד כה. והדמעות הרבות שיזלגו ישמשו ככוח מטהר. מקום בו תאבדו את תחושת הזמן: אין יום ואין לילה. כל דקה שתעבור תדמה לשנת אור. וכשתבקשו להיזכר מה עשיתן אך אתמול, לא תזכרו, כאילו עברו שנים מאז. מקום בו המוות הוא השליט, אורב לכן ונוגע בכן בכל פינה. זהו מסע אל השאול. העולם שמתחת.
נשמע מפחיד. מרתיע. מי תרצה לעבור מסע שכזה? ועל מה אני מדברת בכלל?
את האמיצות שבכן, אני מזמינה להמשיך לקרוא –
זהו מסע היטהרות. זיכוך הנשמה.
מסע שנועד להביא אותנו להיפרד מאמונות עמוקות ששירתו אותנו עד כה וכבר אין להן מקום בחיינו. מסע שנועד לשחרר מעלינו דפוסי התנהגות ישנים שלא רק שאינם מועילים אלא פוגעים ביכולתנו להתקדם בחיים. מסע להשלת כל הקליפות שלנו במטרה לגעת בליבה. מסע אל מסתורי הנפש, אל המקומות הנמוכים ביותר שחוויתן עד כה, אל סודות העוצמה הנשית שנולדנו עימם ונשכחו מאיתנו בגלל התנהלותה של התרבות העוטפת אותנו בחיי היום יום. מסע אל המקומות הטהורים ביותר שבנו. אל נבכי העבר שלנו. אבל כדי להגיע לאור ולליבה הטהורה הזו, עלינו לגעת במקומות החשוכים ביותר. המקומות בהם נעלה מן האוב את כל הסודות האפלים ביותר שקברנו בתוכנו, ניגע ונתאמת (מלשון אמת) עם כל מה שביקשנו לשכוח, עם כל מה שהדחקנו וקברנו. נפתח את תיבת הפנדורה הגדולה ביותר שלנו. נרד אל נבכי העבר ונקלף את עצמנו בעדינות של עבודת פסיפס, פיסה אחר פיסה. נרד אל תהומות הנשיה. בתהלים פרק פח פסוק יג נאמר: “הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה”.
החוויה והצמיחה הרוחנית הגבוהים ביותר מסתבר שמתרחשים דווקא בעולם שמתחת. בנגיעה עם המוות.
שהרי מה קורה אחרי המוות? – מגיעים חיים חדשים. לידה. טהרה.
אנחנו מדברות על מוות סימבולי כמובן אבל תחושת המוות היא ברורה ועוצמתית והיא מתבקשת ואף רצויה בתהליך, שאם לא אין זה ‘המסע’ בו עסקינן במאמר זה. אנחנו רוצות בירידה הזו למטה, אם כי בתחילת המסע אנו רוצות בה שלא במודע. מוצאות את עצמנו נשאבות באופן ממגנט משהו. נמשכות למטה, לתחתית כמו במערבולת. וככל שתרדו נמוך תגלו שאין זה הנמוך ביותר וכי ממתינה ירידה נוספת ונוספת. תחושה של מועקה מהולה בייאוש ועייפות תלווה אתכן. עד מתי? כמה? עד לאן? – עד שתגיעו למקום הנמוך ביותר. שם, ברגע החשוך ביותר תרגישו (אך עדיין לא תראו) בנצנוץ מעורפל של אור, שינטע בכן את התקווה ואת העידוד להמשיך הלאה.
אבל מדוע חוויה רוחנית כה גבוהה מתרחשת דווקא בעולם שמתחת? האין הגיוני הוא שחוויות מסוג זה נחווה בעולם של מעלה? ומה ההזדקקות הכה חזקה ב’לגעת במוות’ כדי להיטהר?
התשובה: כי עלינו לחוות בדידות!
עליך לאבד כל אחיזה מעולם החיים. להיות רחוקה מרחק שנות אור מהעולם השמיימי. לאבד את הזהות העצמית החיצונית ששימשה אותך עד כה. את כל הדפוסים ששירתו אותך. לבוא נקייה מהכל, כולל מהצל שלך שאפילו הוא כאמור אינו יכול להתקיים בעולם שמתחת. להרגיש מתה בעולם החיים אבל עדיין חיה בעולם השאול. לא להיות שייכת. להרגיש תלושה. כך שכל מה שיוותר בידיך יהיה הזיכרון בלבד מהעולם של מעלה ומעולם החיים. הוא היחיד שיוכל לשרת אותך במסע הזה. ככל שהמרחק יהיה גדול יותר כך תאלצי לנבור עמוק יותר בנבכי נשמתך, הזיכרונות שתביאי עימך יקבלו עוצמות גבוהות יותר והאמונה שבתוכך תתחזק.
המרחק העצום הזה מאלץ אותנו לפתח יכולות חדשות, אמונות חדשות בעצמנו, התעוררות וחידוד כל החושים, שימוש בכולם בו זמנית. אנחנו הופכות להיות חיית פרא טבעית המסוגלת:
לראות קולות
ולשמוע מראות.
להריח את הטעם
ולטעום את הריח.
לגעת בלי למשש.
בספר שמות פרק כ עומדים בני ישראל מול חוויית מתן הדיברות. שם נאמר בפסוק טו: “וכל העם רואים את הקולות…”
אנחנו מדברות על חוויה חושית כה חזקה שכל החושים מתערבבים זה בזה ומגויסים לשרת את אותה חוויה על מנת שנהיה מסוגלות להכיל אותה.
זהו מסע אל האותנטיות שבנו וכפי שד”ר קלריסה פינקולה אסטס מכנה זאת בספרה “רצות עם זאבים”: הרובד העמוק ביותר אל ‘האישה הפראית’.
אמונה באלוהים, בורא עולם, השגחה עליונה, אנרגיה טהורה, אינטואיציה, הקול הפנימי – כולם אותו דבר אבל שכל אחת תבחר את החיבור הנכון לה. כל אלה מלווים אותנו כל העת – אולם האם נזכור אותם במקום בו המוות שולט? האם למרות המרחק העצום נוכל לשמוע את הקול הפנימי האותנטי שבנו? האם נצליח להיות נאמנות לאני הפנימי העמוק שבנו ולהשלים את המסע?
אפרופו מעמד הר סיני, מאז ועד היום לא חווה בני ישראל חווית התגלות אלוהית פומבית והוא נאלץ לשמור על הזיכרון שישרת אותו.
אבל אגלה לכן סוד: לא תצאו למסע כזה אלמלא המסוגלות שלכן לעבור אותו, גם ללא הידיעה המודעת מראש. אין מודעות מוחשית אל מסע שכזה. אתן תהיו מודעות להתרחשות, לתהליך כלשהו שאתן עוברות, אבל לא תדעו מראש שיצאתן למסע. יש בכך כוונה: לבוא נקיות לגמרי מכל מה שעליכן. לא לקחת דבר למסע הזה מלבד הזיכרון והאמונה. כשם שהנשמה שוכחת את מסלול החיים בו בחרה עם היוולד העובר.
ד”ר אסטס מכנה מסע זה (בספרה): חניכה תת קרקעית והיא מחלקת את המסע ל- 7 שלבים. חניכה ממושכת אותה חווה האישה תוך כדי חייה השגרתיים, דבר שיוצר התנגדות ומתח, אבל דווקא אלה הם המאפשרים את המשך המסע.
אנחנו יורדות אל העולם שמתחת הרבה מאוד פעמים במהלך חיינו אבל לא תמיד מודעות לכך שמדובר בעולם שמתחת.
לרוב, רק במסע החניכה שלנו יתגלה לנו במודע קיומו של עולם זה.
ומה בסופו של המסע?
שילוב של כוחות רוחניים חדשים, רעננים, עוצמתיים, טהורים ומזוככים של הנפש המביאים עימם יכולות מיסטיות משהו להיות “האישה שאת”! אישה עם עוצמה פנימית, בטוחה ואוהבת את עצמה, מאמינה ביכולותיה, לא נזקקת למסכות או חומות הגנה, שזכות קיומה ואושרה הפנימי אינם תלויים באחר ללא צורך במנגנון של ריצוי.
אישה שהולכת עם האמת הפנימית הטהורה והפראית שבה.
